שדה תלם – גן לאומי עיינות תלם

גן לאומי עינות תלם הוא חלק מפארק ירושלים שרשות הטבע והגנים מטפחת. הגן משמר נופי מעיינות קטנים וטרסות קדומות ולידו אתר התיישבות. לאחרונה הוכשר באתר גן פסלי משחק עשויים אבן, מחווה למשחקי ילדות. בואו לטייל ולשחק. 

מוקדי העניין המרכזיים:

גן משחקי אבן יחיד במינו 

מעיינות קטנים וטרסות חקלאיות 

אתר התיישבות

תצפיות נוף

תצפית נוף מהטרסה שבה נובעים המעיינות, מעל אתר ההתיישבות

פעילות רשות הטבע והגנים לשיפור השירות למבקרים ולשמירה על האתר

הרשות הכשירה רחבת חניה וחניון לפיקניק, וכן שביל נגיש לאנשים עם מוגבלויות ולעגלות ושביל אופניים. שביל האופניים הוא חלק מפארק ירושלים. הרשות גם שימרה את הטרסות וניקתה את המעיינות.

איך מגיעים?

מכיוון ירושלים: במחלף מוצא (כביש 1) פונים לכיוון מבשרת ציון. כ-40 מ' אחרי הפנייה פונים ימינה בדרך כבושה ולאחר כ-600 מ' מגיעים לרחבת החניה של האתר.

מכיוון תל-אביב: נכנסים בכביש הגישה למושב בית זית, אך במקום לפנות ימינה למושב ממשיכים כ-450 מ' במקביל לכביש 1 לכיוון מבשרת ציון. עוברים מתחת לגשר כביש 1 ופונים מיד ימינה בדרך כבושה.

רקע

עינות תלם (עויון תולמא או עויון טולמא) הן קבוצה של מעיינות קטנים הנובעים במקום שבו נחל לוז (ואדי לוזה) ונחל חלילים יורדים מצפון ונכנסים לנחל שורק. קטע זה של נחל שורק ידוע גם בשם עמק הארזים. 

עינות תלם הן גן לאומי, ורשות הטבע והגנים חידשה את האתר: אנשיה ניקו את הנביעות ואת משטחי הסלע שלמרגלותיהן ושיקמו את ברכות הנביעה הקטנות. בעת העבודות במקום נחשפו שרידי קירות של מבנים עתיקים שיסודותיהם הונחו כנראה כבר בתקופה הביזנטית. 

למרגלות המדרגה התחתונה יש חצר ובה צומחים עצי רימון, תאנה וגפן. בחצר עומד מבנה ישן בן קומתיים ולידו ברכת אגירה גדולה (15X15 מ'). תעלה תת-קרקעית מזרימה את מי המעיין מתחת למבנה אל ברכה קטנה (4X5 מטרים), שעומקה כ-1.5 מ'.

מסלול הטיול

מרחבת החניה ומהחניון אפשר ללכת בשני שבילים: עליון ותחתון. השביל העליון הוא שביל עפר לנחל חלילים. לאורכו מוצבים סלעים גדולים ועליהם מידע על האזור. כל סלע מציג מידע שקשור לסלע שקדם לו או לסלע שאחריו. לדוגמה, בסלע אחד נשאלת השאלה מה מקור השם נחל חלילים, ובסלע הבא מובאת התשובה: מקור השם בנעימת הרוח המייללת בנקבי המערות שבנחל. 35 סלעים פזורים בנחל. 

השביל העליון מגיע לעינות תלם ומשתלב בשביל הסלול לאופניים ולעגלות ולכיסאות גלגלים (השביל התחתון). לאורך השביל מוצבים משחקי קופסה מוכרים מהילדות, מפוסלים באבן ומוגדלים פי כמה וכמה מגודלם הרגיל. משפחות וקבוצות מוזמנות להפשיל שרוולים, לאסוף את כלי המשחק (אבנים, כמובן) ולהתחיל לשחק. 

חלק מהמשחקים פזורים בשטח, אחרים נמצאים על שולחן משחקים ארוך ובצדיו שרפרפי אבן. ליד המשחקים, חלקם עתיקים, יש הוראות משחק וחוקים ויש גם הסברים. למשל, ההסבר הצמוד ללוח הדמקה מספר שמקור המשחק כנראה באור כשדים, ושבעירק נמצא לוח משחק משנת 3000 לפסה"נ. במצרים העתיקה נראית בציורים משנת 1600 לפסה"נ גרסה עתיקה של דמקה בשם אל קוראק.

המשתתפים יכולים להחליט כיצד ישחקו: אפשר להציב בני אדם ככלי משחק על הלוחות הענקיים, אפשר להניח אבנים ואפשר להשתמש בכל כלי אחר. הילדים ייהנו מהמשחק והמבוגרים ייהנו מזיכרונות ילדותם. באביב יתווספו לחוויה גם משטחי פריחה של צמחי בצל ופקעות, שרשות הטבע והגנים העבירה למקום מאתרים בסביבה שנעשו בהם עבודות פיתוח. 

פיתוח גן שדה תלם הוא חלק ממיזם פארק ירושלים, שבו משתתפות עיריית ירושלים, הרשות לפיתוח ירושלים, רשות הטבע והגנים והקרן הקיימת לישראל. העבודות באתר ואחזקתו הן באחריות צוות הפיתוח של מרחב ירושלים ברשות הטבע והגנים. 

אוצרת הגן היא אביבית גרא. הפיסול והעיצוב הם מעשה ידיהם של יעל ועופר קוטלר, והיועצת לענייני משחקים היא חדווה להב.

אתר התיישבות

המבנה בן הקומתיים שבאתר הוא שריד מן המושבה העברית הקטנה בית טלמא. בשנת 1906 רכשו כאן אהרון אייזנברג והכימאי דב קלימקר חלקת אדמה בגודל 230 דונם. קלימקר חשב שיש למצות את התוצרת החקלאית עד תום: לאחר שהקים בראשון לציון מפעל לייצור כוהל מפסולת היקב, הוא קיווה שבבית טלמא יצליח להפיק שמני סיכה מהגפת (הפסולת שנותרת מהזיתים לאחר ייצור שמן זית). המפעל, "חרמון" שמו, נסגר בשנת 1911 מחוסר כדאיות כלכלית. 

אחר כך התיישבה במקום קבוצת פועלים. הם כינו את היישוב שלהם "עמק הברושים", על שם העצים שניטעו בו. באותם ימים רק מעטים דקדקו בהבדלים הבוטניים בין ברושים לארזים ומכאן התגלגל השם לעמק הארזים. חברי הקבוצה ניסו להתפרנס מחקלאות, אך תכניתם לא צלחה והם עזבו את המקום ב-1919. 

ב-1922 התיישבו במקום שמונה משפחות יהודיות שעברו מירושלים. הן התפרנסו ממלאכות יד כגון ייצור תפילין ונעליים מעור. הברכה הגדולה שליד בית הקומתיים שימשה בתהליך עיבוד העור, וותיקי מוצא סיפרו שבימים ההם עלה מן הברכה ריח רע. אחד המתיישבים היה הצייר והקליגרף הנודע שלמה ידידיה. 

במאורעות 1929 הציל אחד השכנים הערבים מבית טולמא את המתיישבים ממתקפות הפורעים, אך היישוב ננטש. ניסיון התיישבות נוסף נעשה ב-1934, אך גם הוא לא עלה יפה. עתה המקום הוא חלק מפארק ירושלים וזוכה לפריחה מחודשת.